על דחיית סיפוקים - חלק ב'

למה קשה לי כהורה להגיד "לא"?

למה קשה לי כהורה להגיד "לא"? הנטיה הטבעית שלנו כהורים היא שלא יחסר לילדינו דבר. שיהיה להם הכל ומהכל.

- הסיבה הראשונה היא שהורים נוטים לא פעם לומר את ה"כן" רק כדי למנוע את הויכוח או לשמוע את הבכי וכן, מותר לבכות כששומעים לא. זה טבעי ואפילו הגיוני לבכות ולמחות כשלא מקבלים את מה שרוצים (עד שלומדים). - הסיבה השניה נובעת מתוך האני מאמין שלי - בעוצמה של החיקוי ההורי. אני מציעה לבדוק עם עצמנו: האם אני מאמינ/ה בדחיית סיפוקים, האם אני בעצמי דוחה את הסיפוקים שלי? האם אני יודע/ת להסתפק במה שיש לי או ארגיש שלא מספיק לי? האם לימדו אותי הוריי להסתפק במה שיש לי? האם הייתי ילדה ש"איך שהייתי מצייצת הייתי מקבלת?" – מה שנאמין בו, איך שלמדנו מהורינו, איך שנתנהג כך נעביר לילדינו. בדרך כלל התקשורת הלא מילולית היא הנשמעת ביותר. - הסיבה השלישית היא הקושי בלהאמין בגבולות והקושי בשימת גבול ברור. גבול לזמן ולכמות הנכונים. אני מאמינה שהגבול בא להגן על ילדינו ולא לגרום לו לתסכול או תחושת חוסר. אז מה כן לעשות? - תחילה יש להבין שללמוד איפוק ושליטה עצמית היא לטובתם של ילדינו. מחובתנו כהורים הוא ללמוד וללמד לאזן בין קבלה ונתינה, בין לא לכן, בין יש לאין. בין עכשיו למאוחר יותר. לא תמיד יש וכי לא תמיד נוכל לתת. לא תמיד החיים יוכלו להעניק את מה שהילד צריך כאן ועכשיו. למידת הויסות הזה מגיל צעיר חשוב מעין כמוהו וזאת על מנת להקנות הרגלים כבר מגיל קטן. זכרו שקל יותר להקנות הרגלים ישנים מאשר לשנות הרגלים קיימים! - צרו אני מאמין ושתפו את בן זוגכם כדי ליצור דואליות, שיתוף פעולה ואחידות במסר, התמידו באני מאמין שלכם ואם יש צורך בלתקן אותו בעצמכם – קחו אחריות, טפלו ולימדו את מה שאתם צריכים ללמוד כדי להעביר הלאה לילדיכם. לסיכום, דחיית סיפוקים הוא אחד כלים שמחובתנו להעניק להם על מנת שיחוו ויחיו נכון את החיים, שידעו להתמודד איתם כשלא נהיה שם: בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה או כשיהיו הורים בעצמם, אותם בכל מקום ובכל מערכת יחסים בין אם איתנו, עם אחיהם ואחיותיהם או עם בן/בת הזוג העתידיים שלהם. זו אחריותנו ההורית!​

#דחיתסיפוקים #תשומתלב #טיפולרגשי #תקשורת #גבולות #שליטהעצמית